טל הטבע | מרכז הוליסטי

052-4704946

טל הטבע | מרכז הוליסטי

להשאיר את העבר מאחור​

"את לא יודעת איך מרגיש לב שבור" היא זרקה לעברי מתוך הדמעות והכאב שלה.

ואני - רק הבטתי בה במבט מכיל, מחבק ומבין והגשתי לה טישו.

כשהיא עזבה - נשאר חקוק בי המשפט הזה. אילו רק ידעה. אילו רק היתה עוצרת שניה ומביטה בי, היא היתה מבינה. מבינה שאת הלב השבור שלה אני יכולה לתקן, לפחות לנסות, כי אני יודעת איך זה מרגיש לב שבור. אני גם מכירה את הזעקה השקטה שלו כשהוא נמעך, נמחץ ומתנפץ לאלפי רסיסים.

נשמע דרמטי? אולי. כואב? בטוח.

לב נשבר בכל מיני מצבים: אובדן, טראומה, אכזבה.

כל אחד ממצבי החיים יכול להיות בקטגוריה הזו - אהבה נכזבת, אובדן הורה, ילד, סבא / סבתא אהובים. הוא יכול להיות גם כתוצאה של מריבה ענקית שפוצעת ממש וחלק ההשלכות זה הגילוי של מי האנשים שסביבך. לפעמים ההבנה שאתה לבד היא שמפרקת לרסיסים.

אחד הדברים החשובים שאני למדתי שמצב של לב שבור חייבים לנהל - אסור לתת לזה לנוע מכוח האנרציה, אסור לתת לזה "לעבור", אסור להניח שהזמן מרפא הכל. הזמן הוא לא באמת מרפא - הוא רק מקהה את הסיטואציה, הוא גורם לנו לעשות "זום אאוט". לרפא זה ממש לא התחום שלו....

אז בכל זאת - איך מנהלים משבר? איך מרפאים לב שבור?

מדברים על זה. כשמחביאים או כשלא משתפים ואפילו כשמעמידים פנים שהכל בסדר - אנחנו למעשה מתחמקים מהתמודדות עם הנושא. ככל שיעבור הזמן זה יהיה קשה יותר ויתקבע.

לפעמים ככל שעובר הזמן הכאב מועצם - הוא בא לידי ביטוי בדברים קטנים, לכאורה לא חשובים אלא ששם פתאום התגובה שלנו הופכת להיות מוגזמת ממש כי זה יושב לנו על הנשמה כבר הרבה זמן ורק מחכה לרגע שתהיה לו הזדמנות להשתחרר.

תכירו במצב, דברו עליו, תפסיקו לשפוט ולבקר את עצמיכם, תהיו טובים אל מי ומה שאתם, תזכרו שזה בסדר לטעות - כולם טועים, חבקו את עצמיכם.

 

נכון, כל מה שכתבתי מתייחס למצב בו כולם עדיין חיים - מה קורה עם לב שנשבר כתוצאה ממותו של איש יקר ואהוב?

גם כאן הזמן לא ירפא. החור לא ייסגר אבל - יש דרך לחיות בשלום עם החור.

אפשרו לעצמכם לעבור את כל שלבי האבל כולל ההדחקה, הכעס וגם ההשלמה וההכרה חשובה כאן.

תנו לעצמכם זמן - דברו עם איש מקצוע, רכשו כלים להתמודד, הצטרפו לקבוצת תמיכה שתיתן לכם מקום ותכיל אתכם. 

 

תשאירו את העבר מאחור - אל תתנו לזה לנהל אתכם. המתים - מתים, החיים - חיים. כאשר אנחנו בוחרים לחיות כמתים אנחנו חוטאים לחיים. חוטאים לעצמינו, למי שנשאר איתנו. אנחנו מזלזלים במתנות החיים כשאנחנו מפסיקים להכיר בהן, מפסיקים להיות בהודיה ומשליכים את הכרת הטוב מאיתנו.

כל דבר בחיים הוא למידה ושיעור - מכל משבר אנחנו נצמח ונגדל אם רק נאפשר לזה לקרות ולהתרחש בחיינו.

להשאיר את העבר מרחוק אין המשמעות למחוק אותו. הוא נשאר שם והוא חלק בלתי נפרד מחיינו אבל הוא לא יכול לנהל אותנו ולא יכול למנוע מאיתנו לחיות.

 

אני מביטה אחורה על הדברים שקרו בחיי - אלו שפירקו אותי, אלו ששברו אותי ואלו שחשבתי שכבר לא אצליח לעמוד על הרגליים.

אני גם רואה את האנשים שהיו שם. אלו שעמדו לצידי, נתנו לי סיבה לקום בבוקר ואת מה שצמחתי להיות בעקבות המשברים.

 

הייתי צריכה לכתוב את כל זה דווקא עכשיו, דווקא בעיצומו של משבר נוסף שבו אני מגלה עוד קצת על עצמי, על דברים שלא האמנתי שאצליח לעשות, על האנשים שמביטים בי ולא דרכי ועל היכולת לבכות לתוך הכרית.....